City of Stairs

“The gods are cruel not because they make us work. They are cruel because they let us hope.”

– Anonymous Saypuri quote
City of Stairs is the definition of an amazing, fantastic, awesome, must read book. I can't believe that I had never heard of it until a week ago. What you have here is fantasy at its best – very original, high concept, superb world building involving lots of history and some extremely fascinating characters who will be remembered for a long time.

The world here is composed of two main regions – Continent and Saypur. Continent ruled and oppressed Saypur for centuries with the help of six Divinities ( Yes!!!! Actual Gods 😱) until seventy five years ago, Saypur rose up in rebellion, killed the Gods and became the new oppressor. Bulikov, the capital of the Continent was left almost ruined with poor and destitute people who are now forbidden from even acknowledging their Divine history. But as everyone knows, just because you don't want history to be remembered doesn't mean people have forgotten. Into this city simmering with discontent comes Shara Thivani aka Komayd – best spy of Saypur masquerading as a junior diplomat trying to solve the murder case of her friend/mentor. What starts off as a murder mystery transforms into so much more – an epic fantasy worth the genre.

This book has it all – geopolitics, faith, religious fanaticism, oppression, persecution, slavery, racism, patriotism turned cynicism but also ultimately hope. Shara starts off as a spy trying to find a murderer but stumbles into a much larger conspiracy. She struggles with the realization that most of the history she has studied may be based on lies.

“History, after all, is a story, one that is sometimes wonderful. But one must remember it in full – as things really were – and avoid selective amnesia.”
But what she does next defines her as a good person, compassionate, able to place the greater good of the people above her personal well being. Her giant of a man secretary cum security Sigrud seems like a nonstop killing machine until his transformation towards the end. Knowing his history in the meantime makes it all the more heartening. Mulagesh, the polis governor of Bulikov is an amazingly kick ass military colonel who is fed up with the disastrous policies she is forced to implement and just wants to retire to an island but ultimately makes a choice in the best interest of the people. The remaining characters though appear infrequently are still very important to the narrative and are developed so. On the whole, this is a brilliantly written book that has all the elements I could have asked for. The best part about it though is that in spite of being rich in world building and history, it's also a fast paced entertaining read which will fascinate and thrill any lover of books. All I need to do next is finish the series.

“Humans are strange. The value punishment because they think it means their actions are important – that they are important. You don't get punished for doing something unimportant, after all. They think the whole world was set up to shame and humiliate and punish and tempt them.... It's all about them, them, them, them! The world is full of bad things, hurtful things, but it's still all about them.”

Oh, dear... I feel like the Grinch in Christmas...

I like to have variety in my readings so I picked up this book thinking that it'll make me put in a fantasy-mood... But unfortunately I felt really lost and I couldn't connect with the story.

So, reading everybody else's reviews makes me think that maybe I'm not the best to read high fantasy.

If I recommend this book? Of course I do! It's quite great but only if you are madly in love with the genre.

I received an ARC through BloggingForBooks but this fact did not influence the review.

First things first: This is brilliant. If you like fantasy, you should read this!

RJB has crafted an intriguing world, where once one nation (Bulikov - a kind of Leninist Russia) had gods it could call upon that gave it a hegemony over others. One of its vassals (Saypur - an Indian influenced culture) created a god killing weapon and was able to overthrow the gods and the vassal became the conqueror. This is the starting position - the gods are dead with only small vestiges of them left in an oppressed conquered continent. We enter in a more modern society, kind of steampunk in its feel. Magic is left as mere echoes - reality bent into weird shapes by the vanished gods.

This world is beautiful, mysterious, strange and utterly beguiling. Easily one of the best and most original fantasy settings I have come across. The world building here is phenomenal!

The plot follows the investigation into the murder of a Saypurian academic who was studying the culture and magic of the dead gods. The politics, religion and secrets combine to give an epic rollercoaster of a ride as the city gradually gives up its secrets. The characters are well written and the plot and prose ride along at a very entertaining rate.

One of my top reads of the year and I look forward to delving into the rest of this series!

איך התאכזבתי מהספר הזה, והוא היה כל כך מבטיח: סטינג לא ימי-ביניימי, עיר מתפוררת ומלאת סודות ומסתורין שהיא כמו דמות בעצמה, יחסים מורכבים בין הדמויות, ומיליון ביקורות מהללות בגודרידס. מה כבר יכול להשתבש? כשסיימתי אותו הרגשתי personally wronged, לא כי זה היה ספר נורא, אלא כי הוא יכול היה להיות כל כך הרבה יותר טוב.

הרעיון שלו ממש מעניין, והעולם עשיר בפוטנציאל לאימה ולתחושת פלא – נגיד יבשת, אולי אירופה, סגנון מזרח אירופה יותר, ויש לה אלים. רק האלים הם אמיתיים והולכים בין הבריות ובאופן כללי עושים את כל מה שהם רוצים. אז אנשי היבשת חיים להם חיים קסומים, מלאים בחפצים מכושפים ובנסים גדולים וקטנים, ומשעבדים למרותם את כל שאר תושבי העולם. עד שאחת הקולוניות, סאייפור, שנשמעת כמו מנה הודית שממש בא לי לאכול, מתמרדת ואיכשהו מצליחה לשחוט את האלים אחד אחד. פאסט פורוורד כמה עשרות שנים קדימה, והיבשת היא מקום אומלל, אפל, עני ומלא מחלות, והעיר בוליקוב, שהיתה הפנינה הזורחת של היבשת, באופן מילולי נשברה ונקרעה לגזרים יחד המציאות הפלאית של האלים. הכובשים החדשים אוסרים על המקומיים אפילו לדעת על ההיסטוריה שלהם, בחשש שאולי האלים יחזרו, ולכן אולי אין זה מפתיע כשהיסטוריון סאייפורי נרצח באכזריות במשרד של באוניברסיטת בוליקוב.

נשמע נהדר, נכון? לא רק שזה עולם מרתק שמלא באפשרויות, אלא שהעלילה מתחילה בתעלומת רצח, שזה אחד הז'אנרים האהובים עליי ואני תמיד חייבת לדעת מי הרוצח והאם הניחוש שלי נכון, לעזאזל!* אבל פה בערך מסתיים מה שאהבתי בספר.

קודם כל, הדמויות. מהרגע הראשון לא התחברתי לשארה, הדמות הראשית, למרות הדמיון בשמות שלנו. ביליתי איתה כמעט ספר שלם ועדיין לא הבנתי בדיוק מי היא. האם שארה קרה וקלינית ושכלתנית? האם היא רגשנית, אידיאליסטית והמצפן המוסרי של כולם? האם היא תמימה, או אובססיבית בקשר לאלים הישנים? האם היא עייפה מהחיים ומהשירות הארוך וחסר התגמול למדינתה, ורק רוצה לחזור הביתה ולשתות תה? מי יודע. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד עליה בוודאות זה שהיא יודעת להכין קארי חבל על הזמן.אבל דמות ראשית שמתאהבים בה זה לא מאסט אם יש דמויות אחרות ניתן להיקשר אליהן. העניינים השתפרו כששארה פגשה את ווהנס, אקס הנעורים שלה, שאולי הוא הומו ואולי לא, אבל הוא בטוח נוהג לצלוע באחוזה המפוארת שלו עם מעיל קטיפה לבן ולהתלונן על משפחתו האריסטוקרטית האיומה. זה מיד פרט על כל מיתרי לבי, והייתי בטוחה שעכשיו אני הולכת להצטרף לצוות קווירי עם יחסים משונים ומורכבים ולפתור תעלומות רצח! כי היה איזה פרופסור שמת, זוכרים. בלי הרבה ספוילרים, זה לא מה שקורה והיחס שוו מקבל הוא המקרה הכי גרוע של bury your gays שראיתי מזה זמן רב. הכתיבה. היא טכנית בסדר, אז לקח לי זמן להבין למה היא מפריעה לי. היא פשוט מרוחקת. נמסר לנו מידע על מה שהדמויות עושות, אבל אנחנו לא מורשים להיכנס אל תוך הראש שלהן, להרגיש יחד איתן בו-זמנית. ישנם תיאורים של המקום, אבל בשום שלב לא נבנה לי דימוי חזק וקוהרנטי של איך שהעיר נראה ומהי התחושה שמתעוררת כשפוסעים ברחובותיה, שזה ממש פשע בספר שבו העיר משחקת תפקיד כל כך חשוב. והכי גרוע – הכתיבה בזמן הווה. אני יודעת שהרבה קוראים שונאים זמן הווה, אבל בחיי שאני לא אחת מהם. אני אוהבת זמן הווה! זה מהיר ומיידי וקריא ומעביר תחושת דחיפות וקשר אוטומטי לדמויות. אני נהנית מזה! גם אני כותבת בזמן הווה! אבל פה זה פשוט לא עבד. הספר הזה צריך היה להיכתב בזמן עבר. נתקעתי על כל משפט שני כי המשפטים פשוט לא החליקו טוב במורד המוח, ואז גיליתי שאני מתרגמת אוטומטית בראש את הכל לזמן עבר. בקשר לעלילה. הספר מנסה להיות כל כך הרבה דברים שונים, שבערך במחצית שלו שכחתי בכלל שהייתה תעלומת רצח ו”הא כן, מה בעצם עם הפרופסור הזה”. זה מתח? אולי ספר ריגול? מחווה ללאבקראפט? ואולי סצנה ענקית ועמוסת ברקים ופיצוצים שכמו נלקחה מסדרת אנימה? בסופו של דבר פשוט לא היה לי אכפת. התעלומה בספר כן נקשרת היטב, הכל הגיוני ולרוב השאלות החשובות יש פתרון הולם, אבל התגליות והטוויסטים לא מתרחשים תוך כדי עלילה, וגם כשכן, אין לזה אימפקט. בשלב מסוים שארה מגיעה למקום שהיה אמור לגרום לה להעלות חום מרוב התרגשות, ולהציף את הקוראים בתחושת פלא אדירה, ושום דבר מזה לא עובר הלאה מהדפים. זה פשוט “כן, טוב, מה השלב הבא?”. הגילוי הכי עצום של הספר נאמר לשארה תוך כדי שיחה בסוף הספר. אני רק יכולה לדמיין איזה אפקט היה לזה אם דמויות (ואולי אפילו כאלו שאכפת לי מהן) היו חופרות ומגלות את הסודות האלו תוך כדי העלילה, ומראות תגובה רגשית ומאבק פנימי כתוצאה מהדברים האלו. פה? פשוט כלום. הכל שטוח, כמו אפיון הדמויות, כמו העלילה, כמו הכתיבה.אז ציפיתי להיסחף לעולם מלא אופל וקסם, ובסופו של דבר סיימתי את הקריאה רק עם מועקה בלב וקרייבינג אדיר לפניר טיקה.__ כפי שיסתבר, אני אצטרך לחכות ל'גדעון התשיעי' כדי לספק את התשוקה הזאת. וכן, הניחוש שלי היה נכון, לעזאזל!
** אבל עם הרבה בשר, אז גם זה לא פרט מועיל עבורי.
*** למישהו יש כיוון?