shiragin

Having read other Philip K. Dick novels, I didn't really expect this book to have a point or a clear conclusion, but I never expected to find it so.. upsetting. The vision presented in the novel is frightening, interesting at times, and at other times boring enough to make me skim through the pages. And then the entire thing just sort of fizzles out and ends with a whimper. 2.5, I guess? It was okay.

I really thought I'd enjoy this. I wanted to like this. I didn't :(

This book features one of the most intriguing opening scenes I've read lately, and it sets the tone for a mysterious dark tale (which is fantastic). Then the entire thing turns into a humorously absurd tale which obviously isn't meant to be taken seriously (which is also fine, I guess, just not the kind of book I prefer reading). The narrative stays uneven, as if the book just can't decide what sort of book it wants to be. Scenes begin with a sober tone only to melt into a pile of giggles. This might appeal to many readers, but unfortunately I'm not one of them.

And the cleverness, oh god, the cleverness. See, this book is imaginative. And clever. Oh so very clever. It's so in love with its own cleverness that it becomes tiresome very, very fast. Everyone's constantly delivering snarky one-liners, everything is either a pun or a juvenile joke, and there's no real way to differentiate the characters because they're all just, well, so damn witty and snarky they basically sound the same.

All in all, this was an overwritten book with a cool premise, some nice ideas and a very tedious execution. I thought I'd give it just one star, but it gets a surprise extra star for the stroke of genius that is the Gestalt siblings.

I like my thrillers without misogyny, thank you very much

כל הספר הזה הוא כזה,

דמות א': סליחה, מה השעה
דמות ב': שמי שירה, נולדתי בתחילת קיץ 1983, יום לאחר שיורי אנדרופוב התמנה לשליט ברית המועצות. עוד מימי ילדותי הרכים אהבתי לשחק בבובות דינוזאורים, שסבתי איבון היתה קונה עבורי בסיורי יום השישי בין הדוכנים המלאים בכל טוב בשוק הכרמל ההומה. בגיל 6 הבנתי כי -

דמות א': איזה סיפור מרתק!

וחוזר חלילה

בתחילת העונה הייתי קצת ספקנית: אנשים טיילו בכל העולם, הושמדו באכזריות ונחטפו בידי כתות, לא בהכרח בסדר הזה, וחשבתי שאולי זה יותר מדי בלאגן, יותר מדי חוטי עלילה ודמויות. אבל הכל התגבש כל כך יפה יחדיו, ובסופו של דבר זו היתה העונה שהכי השפיעה עליי רגשית. כמה קטעים היו ממש קשים להאזנה, בעיקר אלו עם מלאני ועם טים. עכשיו נפשי שבורה ורצוצה, ואולי כדאי שאעשה הפסקה קלה (על מי אני עובדת)