shiragin
כל הספר הזה הוא כזה,
דמות א': סליחה, מה השעה
דמות ב': שמי שירה, נולדתי בתחילת קיץ 1983, יום לאחר שיורי אנדרופוב התמנה לשליט ברית המועצות. עוד מימי ילדותי הרכים אהבתי לשחק בבובות דינוזאורים, שסבתי איבון היתה קונה עבורי בסיורי יום השישי בין הדוכנים המלאים בכל טוב בשוק הכרמל ההומה. בגיל 6 הבנתי כי -
דמות א': איזה סיפור מרתק!
וחוזר חלילה
בתחילת העונה הייתי קצת ספקנית: אנשים טיילו בכל העולם, הושמדו באכזריות ונחטפו בידי כתות, לא בהכרח בסדר הזה, וחשבתי שאולי זה יותר מדי בלאגן, יותר מדי חוטי עלילה ודמויות. אבל הכל התגבש כל כך יפה יחדיו, ובסופו של דבר זו היתה העונה שהכי השפיעה עליי רגשית. כמה קטעים היו ממש קשים להאזנה, בעיקר אלו עם מלאני ועם טים. עכשיו נפשי שבורה ורצוצה, ואולי כדאי שאעשה הפסקה קלה (על מי אני עובדת)
שמעתי המון אימה, פודקאסטים, ספרים, r/nosleep, מה שתרצו, וזה פשוט רמה אחת מהכל כולם. מקורי, מאוד בריטי ובאמת מפחיד. הפרקים קצרים וכיפיים בסביבות עשרים דקות, השחקנים מעולים, יש דינמיקה מעניינת בין הדמויות, הכל מתחבר בסוף, ויש לי עוד ארבע עונות שלמות לשמוע! השאלה היחידה היא למה גיליתי את זה רק עכשיווווו
איך התאכזבתי מהספר הזה, והוא היה כל כך מבטיח: סטינג לא ימי-ביניימי, עיר מתפוררת ומלאת סודות ומסתורין שהיא כמו דמות בעצמה, יחסים מורכבים בין הדמויות, ומיליון ביקורות מהללות בגודרידס. מה כבר יכול להשתבש? כשסיימתי אותו הרגשתי personally wronged, לא כי זה היה ספר נורא, אלא כי הוא יכול היה להיות כל כך הרבה יותר טוב.
הרעיון שלו ממש מעניין, והעולם עשיר בפוטנציאל לאימה ולתחושת פלא – נגיד יבשת, אולי אירופה, סגנון מזרח אירופה יותר, ויש לה אלים. רק האלים הם אמיתיים והולכים בין הבריות ובאופן כללי עושים את כל מה שהם רוצים. אז אנשי היבשת חיים להם חיים קסומים, מלאים בחפצים מכושפים ובנסים גדולים וקטנים, ומשעבדים למרותם את כל שאר תושבי העולם. עד שאחת הקולוניות, סאייפור, שנשמעת כמו מנה הודית שממש בא לי לאכול, מתמרדת ואיכשהו מצליחה לשחוט את האלים אחד אחד. פאסט פורוורד כמה עשרות שנים קדימה, והיבשת היא מקום אומלל, אפל, עני ומלא מחלות, והעיר בוליקוב, שהיתה הפנינה הזורחת של היבשת, באופן מילולי נשברה ונקרעה לגזרים יחד המציאות הפלאית של האלים. הכובשים החדשים אוסרים על המקומיים אפילו לדעת על ההיסטוריה שלהם, בחשש שאולי האלים יחזרו, ולכן אולי אין זה מפתיע כשהיסטוריון סאייפורי נרצח באכזריות במשרד של באוניברסיטת בוליקוב.
נשמע נהדר, נכון? לא רק שזה עולם מרתק שמלא באפשרויות, אלא שהעלילה מתחילה בתעלומת רצח, שזה אחד הז'אנרים האהובים עליי ואני תמיד חייבת לדעת מי הרוצח והאם הניחוש שלי נכון, לעזאזל!* אבל פה בערך מסתיים מה שאהבתי בספר.
קודם כל, הדמויות. מהרגע הראשון לא התחברתי לשארה, הדמות הראשית, למרות הדמיון בשמות שלנו. ביליתי איתה כמעט ספר שלם ועדיין לא הבנתי בדיוק מי היא. האם שארה קרה וקלינית ושכלתנית? האם היא רגשנית, אידיאליסטית והמצפן המוסרי של כולם? האם היא תמימה, או אובססיבית בקשר לאלים הישנים? האם היא עייפה מהחיים ומהשירות הארוך וחסר התגמול למדינתה, ורק רוצה לחזור הביתה ולשתות תה? מי יודע. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד עליה בוודאות זה שהיא יודעת להכין קארי חבל על הזמן.אבל דמות ראשית שמתאהבים בה זה לא מאסט אם יש דמויות אחרות ניתן להיקשר אליהן. העניינים השתפרו כששארה פגשה את ווהנס, אקס הנעורים שלה, שאולי הוא הומו ואולי לא, אבל הוא בטוח נוהג לצלוע באחוזה המפוארת שלו עם מעיל קטיפה לבן ולהתלונן על משפחתו האריסטוקרטית האיומה. זה מיד פרט על כל מיתרי לבי, והייתי בטוחה שעכשיו אני הולכת להצטרף לצוות קווירי עם יחסים משונים ומורכבים ולפתור תעלומות רצח! כי היה איזה פרופסור שמת, זוכרים. בלי הרבה ספוילרים, זה לא מה שקורה והיחס שוו מקבל הוא המקרה הכי גרוע של bury your gays שראיתי מזה זמן רב. הכתיבה. היא טכנית בסדר, אז לקח לי זמן להבין למה היא מפריעה לי. היא פשוט מרוחקת. נמסר לנו מידע על מה שהדמויות עושות, אבל אנחנו לא מורשים להיכנס אל תוך הראש שלהן, להרגיש יחד איתן בו-זמנית. ישנם תיאורים של המקום, אבל בשום שלב לא נבנה לי דימוי חזק וקוהרנטי של איך שהעיר נראה ומהי התחושה שמתעוררת כשפוסעים ברחובותיה, שזה ממש פשע בספר שבו העיר משחקת תפקיד כל כך חשוב. והכי גרוע – הכתיבה בזמן הווה. אני יודעת שהרבה קוראים שונאים זמן הווה, אבל בחיי שאני לא אחת מהם. אני אוהבת זמן הווה! זה מהיר ומיידי וקריא ומעביר תחושת דחיפות וקשר אוטומטי לדמויות. אני נהנית מזה! גם אני כותבת בזמן הווה! אבל פה זה פשוט לא עבד. הספר הזה צריך היה להיכתב בזמן עבר. נתקעתי על כל משפט שני כי המשפטים פשוט לא החליקו טוב במורד המוח, ואז גיליתי שאני מתרגמת אוטומטית בראש את הכל לזמן עבר. בקשר לעלילה. הספר מנסה להיות כל כך הרבה דברים שונים, שבערך במחצית שלו שכחתי בכלל שהייתה תעלומת רצח ו”הא כן, מה בעצם עם הפרופסור הזה”. זה מתח? אולי ספר ריגול? מחווה ללאבקראפט? ואולי סצנה ענקית ועמוסת ברקים ופיצוצים שכמו נלקחה מסדרת אנימה? בסופו של דבר פשוט לא היה לי אכפת. התעלומה בספר כן נקשרת היטב, הכל הגיוני ולרוב השאלות החשובות יש פתרון הולם, אבל התגליות והטוויסטים לא מתרחשים תוך כדי עלילה, וגם כשכן, אין לזה אימפקט. בשלב מסוים שארה מגיעה למקום שהיה אמור לגרום לה להעלות חום מרוב התרגשות, ולהציף את הקוראים בתחושת פלא אדירה, ושום דבר מזה לא עובר הלאה מהדפים. זה פשוט “כן, טוב, מה השלב הבא?”. הגילוי הכי עצום של הספר נאמר לשארה תוך כדי שיחה בסוף הספר. אני רק יכולה לדמיין איזה אפקט היה לזה אם דמויות (ואולי אפילו כאלו שאכפת לי מהן) היו חופרות ומגלות את הסודות האלו תוך כדי העלילה, ומראות תגובה רגשית ומאבק פנימי כתוצאה מהדברים האלו. פה? פשוט כלום. הכל שטוח, כמו אפיון הדמויות, כמו העלילה, כמו הכתיבה.אז ציפיתי להיסחף לעולם מלא אופל וקסם, ובסופו של דבר סיימתי את הקריאה רק עם מועקה בלב וקרייבינג אדיר לפניר טיקה.__ כפי שיסתבר, אני אצטרך לחכות ל'גדעון התשיעי' כדי לספק את התשוקה הזאת. וכן, הניחוש שלי היה נכון, לעזאזל!
** אבל עם הרבה בשר, אז גם זה לא פרט מועיל עבורי.
*** למישהו יש כיוון?
שנות השבעים. כולם עם פרחים בשיערם הארוך, לובשים מעילי קורדרוי סגולים וחצאיות מתנופפות. חברי להקת פולק-רוק בריטית נשלחים להתבודד באחוזה מתפוררת ושכוחת אל על מנת שיוכלו להקדיש את כל מרצם להקלטת האלבום הבא שלהם. האם זה יסתיים בטוב? אתם הרי כבר יודעים שלא, ועתה, ארבעים שנים אחרי, חברי הלהקה ששרדו מספרים את הגרסה שלהם לאירועי הקיץ ההוא.
על פניו זה ספר מושלם עבורי עם כל המרכיבים שאני אוהבת: מוזיקה, צעירים בריטים מתוסבכים ובית (אולי) רדוף רוחות. ובאמת יש בו הרבה דברים מעולים - הוא כתוב טוב ונקרא מהר, רוב הדמויות מלאות באופי ומובחנות היטב זו מזו, מה שלא קל בספרים קצרים עם קאסט כה רחב של דמויות. הכתיבה מציירת תמונות יפות ועשירות של האחוזה העתיקה, הטבע האנגלי הפרוע וקומונת המוזיקאים ההיפים, ויש המון אזכורים נחמדים למוזיקה של התקופה (אפילו מצאתי פלייליסט בספוטיפיי לחוויית קריאה מלאה). האודיובוק הוא בכלל תענוג, כי כל דמות זוכה למקריא משלה (ורובם מעולים), כך שממש מרגישים כאילו מקשיבים לדוקומנטרי אודות להקה אמיתית, אלבום אמיתי, מקרה מסתורין אמיתי. לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה רציתי לגגל איזשהו שיר שלהם או את עטיפת האלבום, לפני שנזכרתי שהם בכלל לא קיימים.
אבל למרות הכל, היתה לי תחושה שמשהו חסר שם. אולי זה קשור לסימני השאלה הרבים שנותרים בסוף. עמימות היא לא דבר רע, אבל בספר יש תחושה שהאירועים חסרי קונטקסט, שאין לנו מספיק מידע. היה עוזר לקבל עוד קצת היסטוריה, עוד קצת אירועים מוזרים, כדי שנוכל לבנות איזושהי תיאוריה, לפחות ראשונית, על מה שקרה שם. הפריע לי גם שג'וליאן, זמר הלהקה שנעלם, היה אמור להיות המוקד האמנותי והרגשי של הלהקה, אך למעשה הוא הדמות הכי חסרת אופי וזו שאנחנו יודעים עליה הכי פחות. לא רק שאין לו נקודת מבט בספר, אלא שגם בנקודות מבט של האחרים הוא בקושי מדבר. מי הוא? מה הוא עושה שם? ולמה שיהיה לי אכפת ממה שקרה לו? הרי הוא היה הדמות בספר שהיה לי הכי פחות אכפת ממנה.
והבעיה העיקרית של הספר קשורה דווקא לייחוד שלו - המבנה הדוקומנטרי. הוא מעניין ועוזר להישאב לספר, אבל מצד שני קשה מאוד להרגיש חרדה ומתח כשאנחנו כבר יודעים איך הכל נגמר. עוד מהשעה הראשונה של ההאזנה אנחנו מבינים פחות או יותר מה היתה השתלשלות האירועים, וכל מה שנותר זה לשמוע איך הסיפור נפרש ומה היו הפרטים הקטנים של ההתרחשויות. ההאזנה לספר הזכירה לי את אחד הפודקאסטים האהובים עליי, De dödas röster, שאני לא יכולה להמליץ עליו לאף אחד כי הוא בשוודית, אבל הוא נכתב על ידי שרה ב. אלפגרן שאחראית לסדרת “המעגל” שכן תורגמה לעברית. בקיצור, העלילה מספרת על נערה שנרצחה עשרים שנה לפני כן, ועתה חברתה הטובה פותחת פודקאסט שבו היא מספרת על המקרה ומראיינת את כל קבוצת החברים שלה מאז. מה שהופך את הפורמט הזה לכל כך אפקטיבי הוא שבמהלך הקלטת הפודקאסט היא מצליחה לחשוף אינפורמציה חדשה שמשנה לגמרי את כל תמונת המקרה. שום דבר כזה לא קורה בספר הזה: הסיפור שמסופר בתקציר הכריכה זה בדיוק הסיפור שתקבלו, לא פחות ולא יותר. אין פה טוויסטים או כיוונים עלילתיים חדשים. מדובר יותר צביעה יפה ומלאת גוונים בתוך קווי מתאר שהוכנו מראש.
ולמרות הכל, סוף הספר כולל את אחת הסצינות הכי קריפיות ומפחידות שקראתי מזה זמן רב, ואני מודה שהיה לי קשה להירדם לאחר מכן. אז אולי רק בשביל זה, שווה לקרוא אותו.
אני אדם פשוט. אני רואה “חורי תולעת מובילים ליקומים מקבילים בתוך חנות לא-איקאה”, אני רוצה לקרוא. מעבר בין יקומים שונים זה סוג עלילה שתמיד אהבתי, עוד מימי “גולשים בזמן” העליזים, ואם הייתי יכולה הייתי משחקת במשחק שלם שהוא רק הקווסט הזה בסוף של הוויצ'ר 3. ובהתחשב גם בכך שאני כנראה השוודופילית היחידה בעולם, הייתי אמורה ממש ליהנות מנובלה הזאת.
אבל נקלעתי לעולם מקביל שבו אני ממש לא אוהבת את הספר, ולצערי זה העולם היחיד שאני מכירה :( הרעיון של הספר נפלא, וגם המסגרת העלילתית שלו מוצלחת והסוף סוגר את כל הקצוות בצורה מספקת. אבל כל מה שנמצא שם בפנים הוא עיסה רותחת ואפרורית של כלום ושום דבר:
1. העלילה, אולי הגורם המעליב ביותר. היה פה כל כך הרבה פוטנציאל! באיזה עולמות חדשים שני הגיבורים שלנו, עובדים ממורמרים בחנות הלא-איקאה, ימצאו את עצמם? מה ההבדלים ביניהם ומה גרם להם להיות כך? איך העובדים יסתדרו ואיך הם יחזרו הביתה בשלום? אם בכלל?! אבל העולמות שהם נתקלים בהם נטולי דימיון, אופי ועומק, אין להם שום הסבר, הם נראים כמו דימויים חסרי משמעות שאיכשהו נקלעו לספר והיו יכולים להיות מוחלפים באותה מידה במשהו אחר. עולם עם מפלצות! עולם עם ים! למה? מה גרם לעולמות האלו להיות ככה, במה הם שונים משלנו? מה ההיגיון שעומד מאחוריהם? אף אחד לא יודע וכנראה שגם הסופרים לא יודעים.
2. הדמויות, אם אפשר לקרוא לפיסות הקרטון האלו ככה. יש לנו את אווה וג'ולס, שהיו במערכת יחסים ונפרדו כמה ימים לפני שנאלצו לצלול אל תוך חורי התולעת במקום העבודה שלהם. לפתיחה כזאת יש המון פוטנציאל לאפיין את העולם הרגשי של הדמויות ואת ההתמודדות שלהן עם הפרידה באופן תמציתי ומלא בהבחנות, אבל שום דבר מזה לא קורה בספר. העלילה מנקודת מבטה של אווה, אבל מספרים לנו הכל עליה במן סיכום במונולוג פנימי: היא סובלת מדיכאון וחרדות. היא מרגישה יותר מדי ואכפת לה יותר מדי מכולם. זה טוב ויפה, אבל שום דבר מזה לא באמת מתרחש במהלך הספר. אווה היא לא כזאת בשום צורה מלבד העובדה שאומרים לנו שהיא כזאת.
עם ג'ולס זה איכשהו יותר מעליב, משום שמדובר בדמות טרנס* לא-בינארית, אבל ליטרלי כל מה שמאפיין אותם זה תלונות על מיסג'נדרינג, איזשהו אזכור עמום על כך שהם עושים הכל בבלאגן, ובערך עשר פעמים שונות שבהן אווה מצהירה שלג'ולס יש wanderlust, שזו כנראה מילה שהסופרים למדו אתמול. לא שאני מקלה ראש במיסג'נדרינג (או בוונדרלסט), אבל אדם טרנס הוא הרבה יותר מעבר לכך, יש להם אופי, רגשות, רצונות, היסטוריה. אי אפשר פשוט לבוא להצהיר, “כן, יצרתי דמות של טרנס, הנה, הם מתלוננים על pronouns!”.
ואם כבר pronouns, זה היה די בלתי נסבל בספר הזה. קראתי לא מעט ספרים עם דמויות שמזדהות כ-they, ולמרות שאני לא רגילה לזה מהחיים האמיתיים (לא ממש עובד בעברית), זה אף פעם לא הפריע לקריאה. בספר הזה השימוש בשם גוף רבים גרם לי לקרוא כל משפט חמש פעמים לפחות, כי בשום אופן לא היה ניתן לדעת האם מדובר ב”הם” ג'ולס או ב”הם” אווה וג'ולס ביחד. כתיבה צריכה להיות מובנת, ואם סצינות בין שני אנשים מאותו מין יכולות להיות ברורות למרות השימוש בשמות גוף זהים, אין סיבה שזה לא יקרה פה.
3. הטפה. זה היה אחד הספרים המטיפים, אבר. הוא נקרא כאילו לקחו פוסטים בפייסבוק מז'אנר “בדרך כלל אני לא כותבת אבל הפעם לא יכולתי לשתוק”, הוסיפו מנה גדושה של טאמבלר, וערבבו טוב בבלנדר. ואני תומכת בכל הדעות של הספר, אבל יש מקום לקצת עידון, ובעיקר לתת כבוד לקוראים שלך שהם יבינו את המסר בעצמם. לדוגמה, באיזשהו שלב העובדים צופים בסרטון הדרכה, שמראה להם אנימציה קצרה של שתי בועות ג'לי שמתאהבות, אחת עם ריסים ארוכים ומעוגלים וסומק בלחיים, ואחת עם כובע מגבעת ושפם עבות. זה ללא ספק תיאור משעשע של מוסכמות הטרונורמטיביות, אבל התיאור נעשה הרבה פחות משעשע כשאווה חושבת שלוש (!) פעמים על כמה שזה הטרונורמטיבי, ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, תקבלו גם הערה של ג'ולס על כך שהסרטון עשה אותם לעוד יותר גייז.
זה בכלל מתחבר לכתיבה שנותנת את ההסברים הכי מאולצים לכל דבר מופרך שקורה בעלילה. אם אווה מכירה מילה כמו hull, שאין סיבה שהיא לא תדע, מתלווה לזה הסבר על שפעם היא רצתה להיות מלחית (?!) ולכן עשתה בינג'ים על סדרות ימיות. בשלב מסויים השניים מגיעים לקפיטריית לא-איקאה ביקום חדש, ולמרות שבזה הרגע הם נמלטו ברגע האחרון ממוות בטוח במימד אחר ומסוכן, אווה מחליטה מיד שהיא נורא רעבה והיא ישר לוקחת מגש ונעמדת בתור, אפילו שאין לה מושג איפה היא ואיך בכלל משלמים פה. לפתע היא נזכרת שהפסיכולוג שלה תמיד צועק עליה שתאכל פרי או ירק אחד ביום (כפי שפסיכולוגים כמובן נוטים לעשות), אז היא לוקחת תפוח וכך מבחינה שהתפוחים בעולם הזה משונים. כל השתלשלות האירועים חסרת ההיגיון והמטרה הזו, רק כדי שאווה תראה תפוח משונה, היתה יכולה להיפתר בקלות עם מעט עריכה.
בקיצור, אני מרגישה מרומה כי ממש חשבתי שאני אהנה מהספר, והיה לו רעיון כל כך מעולה, והבסיס שלו באמת היה מוצלח. זו באסה בכל המימדים שרק קיימים :(
זה ספר ארוך, חפרני לעתים, ובעיקר מאוד חינני.
קורין מחפש את אחיו, שנעלם בתוך מגדל קסום בן אינספור קומות המלאות במפלצות, מלכודות, רעלים, בריכות לבה ושאר דברים משובבי לב. מי שמצליח לצאת לטיול במגדל ולשרוד לספר על כך, זוכה גם ביכולות כישוף ובכרטיס כיוון אחד לבית הספר לקוסמים. רק שאחיו של קורין מעולם לא חזר, ועכשיו קורין בעצמו נשלח אל תוך המגדל. הוא רוצה להשיג לעצמו כוח קסום, במטרה מתישהו, ביום מן הימים, להצליח להעפיל לקומות העליונות של המגדל ולהחזיר את אחיו האובד לחיים.
אם זה נשמע קצת כמו משחק מחשב, זה משום שזה ספר שנקרא בדיוק כך. לדמויות יש מקצועות, יכולות, כישורים שונים ואפילו דרגה. הן אשכרה יודעות מתי הן עולות בדרגה! הן יכולות לבדוק כמה מאנה יש להן, ואיפה! יש חפצים קסומים, ושיקויים, והסברים מורכבים על כישופים, ובעיקר מערכת קסם כה מפורטת שתגרום אפילו לברנדון סנדרסון לנוד בראשו בבלבול. זה די מגניב וניכר שהושקעה בכך מחשבה רבה, אבל זה גם מביא למצבים שבהם לפתע נחשפת מול קורין עובדה בסיסית על העולם שפשוט אין סיכוי שהוא לא ידע קודם, אלא אם הוא חי מתחת לאבן (הוא לא). ובעיקר זה מביא לחפרנות מתישה לעתים - המון עובדות, המון פרטים, וקורין, נשמה סקרנית וחקרנית שכמותו, מגיב להכל כאילו זה הדבר הכי חשוב שהוא אי פעם שמע, אז הכל נראה חשוב גם אם מדובר בפרטים שלא קשורים לעלילה בשום צורה שהיא. אם רק הייתי מקבלת שקל על כל פרויקט מחקר שקורין מסמן לעצמו עקב אינפודאמפ רנדומלי, כבר היה לי מספיק כסף למשלוח האוכל ההודי מוולט שהתקמצנתי עליו אתמול ואני עדיין מרירה בקשר לכך.
אבל מה שמציל את הספר מטרחנות מבלתי נלאית זה פשוט כמה שהוא מקסים. יש בו מן ההארי פוטריות, ואולי עזר שהקשבתי לו תוך כדי ניקוי כלים אחרי משלוחי וולט שלא התקמצנתי עליהם ושטיפת הבית. יש לו קצב רגוע, לא ממהר לשום מקום. קורין הולך לשיעורים, לומד דברים, חוקר חפצים קסומים, מסתחבק עם מוכרים בחנות, מתקשקש עם חבריו בחדר האוכל. נחמד פשוט להתלוות אליו מבלי לצפות שמשהו גדול או מסעיר יקרה.
ומעבר לזה - הדמויות. הן פשוט חינניות. קורין הפציפיסט עם המוח ההיפראקטיבי והדדי-אישיוז, והכתיבה שלו כדמות א-מינית שהיתה פשוט יפה וטבעית. חצי האחות שלו סרה, מלאת ביטחון ומגניבה. ג'ין, איש המיסתורין העטוף באניגמה. מריסה, ופטריק, והפרופסורים המוצלחים והפורפסורים הנכלוליים, והחביב עליי, דרק הדושבאג השחצן (or is he?). אני לא יכולה לחשוב על דמות אחת שלא חיבבתי, ואולי זה היה בעוכריו של הספר, כי הדמויות נשארו lovable גם כשהן עשו מעשים שהם.. הרבה פחות. אבל עדיין, רציתי ללוות אותן ולראות מה קורה איתן, אפילו כשזה היה כרוך בללוות אותן להרצאה של חצי שעה על סוגי מאנה שונים. וחמישה פרויקטים שונים של קורין שלא רלוונטיים לשום דבר. כי זה פשוט עדיין היה כה, כה חינני.
בקיצור, ספר מושלם לעבודות הבית, ואני ללא ספק אקרא את ההמשך ברגע שתהיה לי מספיק מאנה לחפירות.
אולי זו לא באמת נובלה של 4 כוכבים, אבל אין לי לב לתת לה פחות, לא כשהכתיבה כל כך יפה ועשירה. יש הרגשה שמאחורי ההצצה הקצרה שמאפשר לנו הספר, מאחורי כל מילה שבו, מסתתר עולם חי וקסום עם היסטוריה ומיתוסים שחבויים בו בכל פינה ומחכים שרק נגלה אותם. ממש יכולתי לדמיין את האגם שבוהק באדום, ואת קוראי העתידות ומשחקי הקוביות בשווקים ההומים, ואת המגע של בגדי המשי של הנשים בהרמון.
אז למה בכל זאת קצת פחות? כי יש תחושה של החמצה. כי יש כל כך הרבה אלמנטים מסקרנים שמוזכרים במילה ואז פשוט נעלמים, אבל יותר מכך, הסיפור מסונן ומנופה עבור הקורא. זה לא סיפור שאנחנו שומעים, וגם לא הסיפור של הדמות הראשונה שאנו פוגשים, וגם לא סיפור על דמות אחרת שהדמות הזו פוגשת, אלא הכל twice removed - סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אנחנו קוראים על הנזירים שפוגשים את המשרתת שמספרת להם על הקיסרית. זה מבנה מעניין שתורם לתחושת האגדתיות בספר, אבל מקשה מאוד להתחבר לאירועים באופן רגשי, והדמויות מוגדרות רק לפי התפקיד שלהן. היה רק קטע אחד, אולי, שבו הסיפור גרם לי לתחושה עזה כלשהי, ואני יכולה רק לדמיין כמה עוצמתי זה היה יכול להיות אם היינו מסוגלים לחוש את הדמויות לעומקן ובאמת להבין את הכאב, העבר, האופי שלהן.
בכל מקרה, זה ספר קצר וקסום, ועדיין מומלץ.
הספר עושה את מה שהוא בא לעשות ועושה את זה היטב - הוא מספר סיפור מהנה ומותח, עם דמויות די מעניינות וסוף שונה מהצפוי. אם כי אהבתי את הסוף הזה יותר כשהוא הופיע בספר אחר, ששם לדמות אשכרה היה בסיס מוצק לעשות את כל מה שהיא עשתה, והיא גם לא נענשה במוות רנדומלי מידי האלים בעמוד האחרון של הספר רק כדי לספק סיום נקי ויפה לכולם.
אין פה שום תובנות עמוקות או דמויות שנחקקות בזכרון, אבל כן יש כמות מטורפת של בנות ששונאות זו את זו ואת עצמן, סלאט שימיינג בלתי נפסק ולעג להכל החל מבעיות אכילה ועד למוצא חברתי. לא שזה לא נשמע אמין, זה דווקא כן, אבל כשכל הדמויות חוץ מהכלב (ביסקיט שולתתת) מתנהגות וחושבות ככה, קשה לפתח אליהן אמפתיה. בשלב מסוים אפילו קשה שיהיה אכפת מי מהן תמות ולמה. אפילו הדמות ה״טובה״ היחידה מעוררת דחף קל לנער אותה היטב.
התרגום לא היה טוב, חצי מהמשפטים ממש לא נשמעו כמו עברית, ולפעמים היו פשוט חסרי משמעות לחלוטין עד שתרגמתי אותם בראש בחזרה לאנגלית. אבל באיזשהו שלב הצלחתי להתעלם מזה ולהתמקד בעלילה. בכל מקרה מדובר בספר שבו הפרוזה פחות משמעותית. או שאולי הפרוזה היתה משמעותית, ואני פשוט לעולם לא אדע.
2.5 stars, really, but rounded up to 3 because sometimes you just need an unremarkable read. I've got a soft spot for desert settings (probably the Quest for Glory 2 junkie in me), and the first half of the book was quite enjoyable, though it later fell flat for me (what is it with YA fantasy and useless rebels who literally can't rebel to save their lives?)
Also, there's finally a character with my name but she's just the mean, jealous rival of the sassy, special heroine :( SAD!